"הנפש שלי פגועה" - הדרך הארוכה של שיקום הפצועים / דה מרקר

מערכת הבריאות צלחה את השלב הראשוני של טיפול באלפי הפצועים שהגיעו לבתי החולים כבר ביום הראשון של המלחמה. כעת, הגיע הזמן לשלב הבא: שיקום פצועי המלחמה בממד הפזי והנפשי.

אחרי הטיפול האקוטי, ההצלה, הניתוחים וייצוב מצבם, כל הפצועים יזדקקו לתהליך שיקום ארוך כדי להחזיר לעצמם את התפקודים שנפגעו בפציעה. בניגוד לשלב האקוטי, מציל החיים והקצר יחסית, זה עומד להיות מסע ארוך, עתיר כוח אדם ותקציבים ורב־ממדים.

האתגר השיקומי הזה פוגש מערכת שיקום מדולדלת עם  שיעור מיטות שיקום נמוך משמעותית מהממוצע ב-OECD ומחסור בכוח אדם (רופאי שיקום, אנשי מקצועות הבריאות- פיזיותרפיסטים, קלינאיות תקשורת ומרפאים בעיסוק).

שיקום הוא מלאכה הוליסטית, עתירת כוח אדם, שמתנהלת במודל של צוותים רב־מקצועיים שעובדים יחד. פרופ’ אבי עורי, רופא בכיר ברעות תל־אביב בית חולים שיקומי (מתוך הכתבה באתר דה-מרקר): “הטכנולוגיה השתנתה עם השנים, אבל המודל נשאר אותו דבר: שיתוף פעולה בין מקצועות הבריאות — פיזיותרפיסטים, ריפוי עיסוק, תזונאיות, קלינאיות תקשורת ופסיכולוגים — כשרופא השיקום מנצח על התזמורת”.

ד”ר דנה גפן דורון, מנהלת המחלקה לשיקום נפגעי ראש ברעות תל־אביב (מתוך הכתבה באתר דה מרקר): “שיקום לא מתמקד במערכת גופנית, באיבר או בתהליך גופני מסוים, אלא בתפקוד כללי של האדם. יש סוגי רפואה שבהם הכוכב הוא הרופא, למשל מנתח שהעיניים של כולם נשואות אליו. אצלנו העיניים תמיד נשואות אל המטופל. צוות שיקומי יכלול עובדים סוציאליים, טיפול פסיכולוגי, טיפול סיעודי, מקצועות הבריאות, כשהיכולות של האדם עוזרות לקבוע את התוכנית. כשאני מסתכלת על מטופל, שלרוב מגיע אחרי קטסטרופה שקרתה לו, אני רואה איך הוא יהיה בעוד חצי שנה ומה תהיה רמת התפקוד שלו. אני לעולם לא אסתכל רק על הפציעות שלו.

“אם המדינה רוצה עבודה שיקומית רצינית היא צריכה להבטיח שכל הנפגעים יידעו שהם יקבלו את כל המשאבים הנחוצים — רפואיים, כלכליים — ובנייה מחדש של יכולות תנועה במרחב, דיור, תעסוקה. נכון לעכשיו יש לנו היסטוריה של חוסר אמון במערכת שבורה. ולכן האתגר גדול כל כך”.

לצפייה בכתבה "הנפש שלי פגועה" – הדרך הארוכה של שיקום הפצועים/דה מרקר